הסיפור שלי

מגיל צעיר עבדתי ואהבתי לעבוד. אהבתי להיות שייכת, לתרום, ליצור ולהשׂתכר בכוחות עצמי. באופן מדהים, אהבתי כל מקום שעבדתי בו. תמיד היה לי טוב. כבר מילדוּת רציתי להיות עורכת דין. המקצוע הזה קסם לי. לא הכרתי במציאוּת אנשים כאלה – עורכי דין, והסתמכתי בעיקר על הדמויות המוצלחות שנחשפתי אליהם בטלוויזיה. אז הלכתי ללמוד שני תארים ביחד – משפטים ומנהל עסקים, ובמשך 5.5 שנים עשיתי כל מה שצריך כדי להגשים את החלום להיות עורכת דין.

הסיפור שלי

את ההתמחות בפרקליטות תל אביב אהבתי מאוד. זכיתי שם לחונך שהוא מתנה לחיים, הרגשתי משמעותית, המקום תאם לערכים שלי והכרתי מגוון אנשים מקסימים, שחלקם מלווים אותי עד היום. לאחר שסיימתי את ההתמחות, התחלתי את דרכי כעורכת דין צעירה במשרד עורכי דין פרטי. משרה שונה לחלוטין, מהותית ומעשית, מזו שבפרקליטות. שם בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי במקום העבודה. ליתר דיוק הרגשתי שאני לא במקום הנכון לי.
אם אנסה להסביר את התחושות שהיו לי, אז הן החלו כתחושות של אי נוחות, אי התאמה, מעין הפתעה של: איך יכול להיות שלא טוב לי במקום עבודה? ועוד כעורכת דין – הגשמת חיי.
בתוך תוכי ידעתי שזה לא המקום שלי, ולא הסכמתי לקבל את זה. העדפתי להתעקש ולהישאר עוד ועוד, כי מי יזרוק לפח עכשיו 4.5 שנות לימוד, פלוס שנת התמחות? וגם מסתבר שהייתי טובה במה שעשיתי (המנהלים אשכרה נלחמו שאשאר פעמיים כשבאתי להתפטר). ואין מצב שאאכזב את הסביבה שלי, הרי איזה כישלון אהיה עבורם, כשיגלו שאני לא רוצה להיות עורכת דין. ושלא נדבר על היוקרה שבתפקיד. כן, כן, זה מה שהאמנתי. ומה בכלל אעשה עם עצמי עכשיו? אשקיע בתארים נוספים? עוד זמן ללימודים? ואם כן, באיזה כיוון? מה בכלל מתאים לי? מה מעניין אותי? או שאאלץ לחיות כל חיי עם בחירה לא מתאימה?! עם הזמן, הרגשתי תסכול גדול, וזו היתה הרגשה חדשה לי בתחום העבודה. איך יכול להיות שלא כיף לי? שלא טוב לי? ממישהי חייכנית, ששמחה לבוא למקום העבודה, לצחוק, להנות, לעבוד, ליצור, הפכתי לעצובה, כועסת, שכחתי מה זה לחייך.

לאט לאט ראיתי איך שמחת החיים שלי נדחקת הצידה, וזה השפיע על כל תחום בחיי.
על היחסים עם המשפחה שלי, עם החברים שלי, על היחסים שלי עם עצמי. הכל נצבע בצבע קודר.
הבנתי שהחלום להיות עורכת דין, היה רחוק מהמציאות. כל מה שדמיינתי לעצמי בראש – התגלה כדמיון בלבד, ושונה לחלוטין מהתפקיד שבתכל׳ס.
מה עושים עכשיו? איזה משבר!
למדתי והשקעתי כל כך הרבה (שנים, זמן, כסף.. בכל זאת בינתחומי) בשביל לגלות שאני לא אוהבת להיות עורכת דין.
ללכת עם התואר והתהילה, או לבחור להקשיב לעצמי?
מרוב בלבול ותסכול, לא יכולתי עוד לשאת את המצב וקניתי לי כרטיס בריחה לחו״ל לחודשיים, כדי שאוכל לנקות קצת את הראש ולהגיע להחלטה הנכונה.
ברור שאם בורחים מבעיה אז מצליחים לפתור אותה. נכון? Not!
הזמן חלף ולא הצלחתי להגיע לשום החלטה, וידעתי שאם אחזור לארץ, אאלץ להתמודד שוב עם התסכול.
אז נשארתי בסוף בחו״ל 9 חודשים. לבסוף חזרתי בלי החלטה, ובדיוק לאותה נקודה שממנה עזבתי.
הנקודה שאין לי מושג לאן פּניי.
הימים חלפו, ומשלא מצאתי כיוון למשרה אחרת שמתאימה לי, ולאור העובדה שהייתי צריכה הכנסה כספית כדי להמשיך לחיות בתל אביב, מצאתי את עצמי שוב מתראיינת למשרדי עורכי דין.
הלכתי אל המוּכּר והקל.
שוב לא הקשבתי לעצמי, ובכל ראיון מחדש הרגשתי איך זה לא אני, זה לא מתאים לי. ידעתי ולא הקשבתי.
התקבלתי לאחד המשרדים התל אביבים ולמרבה ההפתעה, כלום לא השתנה, אותה תחושת תסכול.
הפעם לקח לי רק 6 חודשים להרים את עצמי, להבין שאני לא חוזרת שוב לתקופת העצבות והתסכול, וחייבת לעשות מעשה.

קַצְתי ועזבתי. איזו הרגשת שחרור מעולה. דבר אחד מעולה שקרה לי שם (כי למה שהכל יהיה מר?), זה שהכרתי את החבר הכי קרוב וטוב שיש לי, בן זוגי, אב ילדיי. מאז לקח לי ״רק״ עוד 5 שנים לחפש ולהבין מה אני באמת באמת רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
בשנים האלה, תוך כדי עבודה במשרה מלאה בתפקיד סמנכ״ל שיווק בחברת תרופות וטרינריות (כמה שאני אוהבת את עולם שיווק), הספקתי ללדת שני מתוקים אמיתיים בפער מאוד קטן של שנה ו- 5 חודשים. גיליתי שבכל חזרה לעבודה מ״חופשת״ לידה, היה עליי להתאמץ להתאים את עצמי ולהסתגל למצב של אימא עובדת. מצד אחד בוער בי הרצון לעבודה וקריירה, מהצד השני הרצון להיות אימא משמעותית ונוכחת. אף אחד לא הכין אותי למצב החדש. מצב שהעלה שוב את השאלה האם אני במקום הנכון. לצערי לא הכרתי אז את עולם האימון, לא ידעתי לאן לפנות כדי לקבל עזרה והכוונה.
לוּ רק ידעתי שבכמה מפגשים עם מאמנת מוצלחת אוכל להגיע לתשובה, בחיי שלא הייתי מחכה כל כך הרבה זמן.
To make a very long story short
אחרי תהליך מרתק, היום אני נמצאת בהגשמה שלי. במקום הנכון לי.
אני יודעת את זה, ומרגישה את זה בכל הגוף שלי.
לא מתבאסת ביום שבת שמחר מתחיל שבוע עבודה חדש, גם לא סופרת את הימים בשבוע עד לסופ״ש.
אני אשכרה נהנית ממה שאני עושה.
אני מאמנת אישית לחיים, בוגרת אימון הוליסטי במכללת רידמן ומוסמכת על ידי לשכת המאמנים בישראל.
אני מאושרת מהמקום הזה, מהזכות שיש לי ללוות מגוון של אנשים להגשמה העצמית שלהם, מהזכות להיות חלק מהשינוי שהם עושים בחייהם, ומרגישה ברת מזל אמיתית שלקחתי שליטה על חיי ושאני בוחרת לעצמי את מה שטוב לי, והחשוב מכל – חזר לי החיוך הכי טוב לי כשאני מקשיבה לעצמי.

החיים שתמיד רצית – אפשריים
איך מתקדמים לשם?